כשהייתי קטנה, בשנייה שבה קיבלתי מהרשויות (אמא שלי) את האישור הרשמי להיות בחזקת 'לא מרגישה טוב' – הייתי מעבירה את עצמי אל הסלון מגובה בשמיכת העבה ביותר שיש לי, שמה לידי את שולחן הפורמייקה המלבני והארוך, ומעמיסה עליו את כל מה שאני עשויה להצטרך בשלושת הימים הקרובים – העיקר שלא אצטרך לזוז מהמיטה, חוץ מאשר לדבר הבלתי נשלט הזה שנקרא שירותים. לימים זה התפתח לאג'נדה כוללנית יותר שאומרת: אם סוגרים אותי בחדר שיש בו אוכל, סיגריות, מחברת, עט, ספרים, מוזיקה וטלוויזיה – אפשר, מצדי, לאסוף אותי משם בעוד עשרים שנה. טוב לי. אין לי שום סיבה לזוז מהבית.
אז מה זה סגר בשבילי?? הוראה מגבוה להישאר בבית? תודה!!! תודה לכם! תודה! את יכולות הזום המיטביות רכשתי בעזרת ההדרכה המופלאה שעשו לצוות מורי Rimon music school רימון בי"ס למוזיקה שאני שמחה להימנות עליו, כבר בסגר הראשון, ועכשיו, אני לא מקפידה על לבוש או איפור (יש את הפיצ'ר המופלא הזה בזום של טאצ' אפ מיי אפירנס – זה המייק אפ המושלם), אני מעשנת כמה שבא לי תוך כדי שיעור, על נעליים אין מה לדבר בכלל, והשליטה שלי על הזמן שלי מזכירה את זו שציינתי בחוויית הילדות שלי בשורות הראשונות. תענוג. וזה באמת תענוג. חשבתי שזהו, העולם מיישר איתי סוף סוף קו, והכל הולך לכיוון הרצוי לי.
אבל ביום ראשון שעבר הם חזרו. הראשונים היו אנשי סדנת "יחצינו לאן" שבאו להשלים את המפגשים שהסגר האחרון עצר להם, ואני, להפתעתי, מצאתי את עצמי מכינה את הבית כמו למסיבה, בוחנת אם האורות נופלים נכון על הקירות, מכינה כוסות לצ'ייסרים העתידיים, ומחזיקה את עצמי לא ליפול על צווארם בהתרגשות אמיתית של מי שמבינה, סוף סוף, שהיא צריכה נוכחות של אנשים יותר ממה שידעה. עכשיו הם באים, ובאים גם חברי סדנאות אחרות, ואם יש משהו טוב שקיבלתי מהקורונה הזאת זה לדעת שאני כן רוצה להקפיד עכשיו על מקום מאוזן יותר: גם זום, אבל גם לייב. גם אני לעצמי עם הטריינינג ובלי איפור, אבל גם ערבים שבהם אני מארחת אנשים שיש להם רגליים בסוף המסך.
והלוואי שאני אצליח לייצר לעצמי את האיזון הזה ולא ליפול שוב למירוץ העכברים הזה נלכדתי בו כמו חברים רבים אחרים שלי בימים ההם, בזמן ההוא.