יום ראשון הוא תמיד יום מצוין להתחיל בו משהו חדש, אז הנה טיפ כתיבה שהרגע התחלתי עם עצמי שוב, והמהות שלו היא:
הכמות מביאה את האיכות
מי כמוני יודעת כמה קשה להסכים להפסיק להצטיין. שנים של בישול האישיות הוביל אותנו לצורך להיות טובים במה שאנחנו עושים, אבל המלכוד הוא שדווקא כשאנחנו מוכנים להרפות מהצורך להצטיין וחוזרים לעשות משהו רק כי כיף לך לנו לעשות אותו אנחנו חוזרים למצב של משחק. ואנשים, כשהם משחקים הם נהנים, וכשאנחנו נהנים אנחנו במיטבנו. אז עזבו בצד את הניסיון לכתוב משהו טוב. פשוט שנו את המטרה והחליטו ש'הזמנת העבודה' היא כמות ולא איכות. כלומר לכתוב. לא לכתוב טוב.
כשהייתי נערה בת עשרים שקיבלה את הצ'אנס הכי גדול שלה מאחד המפיקים המצליחים אז בתל אביב, סולו יורמן, כל מה שהוא ביקש ממני זה לקום בבוקר, לקחת עשר דקות, ורק להפעיל את שריר הכתיבה. "אני רואה כמה לחץ וציפיות את שמה על כל שיר שאת משמיעה לי", הוא אמר, "וכמה זה מרחיק אותך מהכיף של העשייה, אז מעכשיו את מפסיקה לכתוב שירים טובים, ומתחילה להביא כמות. לא איכות.
"קחי נייר, שרבטי שני בתים ופזמון, הכי סתם, ואז תקליטי להם מנגינה הכי סתם, תני לזה כולה עשר דקות בבוקר, תעשי אותו דבר בערב, ותרצי או לא תרצי, אחרי חודש יש לך ארבעים כאלה (כי לא צריך לעבוד כל כך קשה גם בשישבת, אז רק חמישה ימים בשבוע...) ולא משנה מאיזו נקודה את מתחילה – התקדמת משם בארבעים קטעים חדשים".
הדבר הראשון שעשיתי הוא להיאנח בהקלה כי ידעתי שלכתוב שיר טוב לא בטוח שאני יכולה, אבל לכתוב סתם שיר- בזה אני ללא ספק יכולה להצטיין. עם הזמן גיליתי שגם אם את הכי לא מוכשרת בעולם, הכישורים שלך מתפתחים כי עשית כושר. מתמטיקה פשוטה. ולא סתם שלושת המילים הללו, כישרון, כושר וכישורים, נגזרות מאותו שורש.
את המתנה הזו שסולו נתן לי אז, בתחילת דרכנו בעבודה, נתתי בזמנו רק לחברים שאהבתי במיוחד. לימים זה הפך לכלי הראשון שאני מלמדת בסדנאות הכתיבה שלי, ובכל פעם שאני מלמדת את זה אני אומרת לעצמי שאני חייבת לחזור לשיטה הזו של שני קטעים ביום כמו שסולו לימד אותי.
מיליון שנים הוא חיכה שאני אחזור לתרגול הזה, ותמיד היה לי משהו דחוף יותר לעשות.
אבל עכשיו כשהוא איננו, וכשאני לא מסכימה עדיין להיפרד ממנו, הבנתי פתאום שזו הדרך הכי טובה להשאיר אותו לגמרי נוכח בחיים שלי, ולראשונה, אחרי המון זמן, הדבר הראשון שעשיתי היום כשקמתי זה לשרבט שני בתים ופזמון, ללכת לנייד ולהקליט איזו מנגינה מקושקשת, ולהרגיש שהצלחתי להכניס את סולו שוב לחיים שלי. לפני השינה אני אעשה את זה שוב.