שינוי עצום לא מתרחש תמיד ברעידת אדמה. לפעמים מספיק צעד אחד קטנטן. אני מתבוננת על כל מיני דברים שפעם קראנו בספרים וחשבנו בהקלה שבעולם שאנחנו מכירים דברים כאלה כבר לא יכולים לקרות, ופתאום הם קורים. משתאה מול המהירות שבה הבלתי אפשרי הופך למציאות. הצורך הראשוני שלי הוא להיות שם בהתבוננות. להסתכל על זה. לנסות לשמור בזיכרון כדי לתעד מה קרה שם.
יש לי חברים שמספרים שתקופת הקורונה גרמה להם ליצור יותר מתמיד. אני מקנאה בהם. אצלי זה לא ככה, מסתבר.
השינוי החיצוני, הכללי, התערבב אצלי עם השינוי האישי, שהיה באמת רעידת אדמה. אני לא יודעת כבר מה משפיע על מה, אבל עכשיו, כשהולך ונהיה ברור יותר ויותר שהאירוע שאנחנו עוברים הוא לא אירוע נקודתי אלא תחילתו של שינוי מהותי בדרך שבה אנחנו רגילים לחיות, דברים מתחילים להיכנס למקום.
האפיון הכי גדול שלנו, האנשים, הוא היכולת לעצב את עצמנו מחדש לתוך מסגרת חדשה. להסתדר, מה שנקרא. ושוב חוזר אצלי הצורך להשתמש במסגרת של הכתיבה כדרך לייצר לעצמי עוגן. רסיס של שפיות בתוך הבלגן של הלא נודע.
לו יכולתי לעשות הכל מהתחלה
הייתי באה עד אליך מההר הכי רחוק
כדי להציל אותך הפעם
הייתי באה
לו יכולתי להחזיר אחורה את הזמן
הייתי באה כמו בסרט לאסוף אותך מכאן
הייתי באה
אם רק הייתי יודעת
הייתי עוצרת הכל
מגיעה גם כשאין לי זמן
רק כדי לבדוק,
רק לשבת איתך ולשתוק
הייתי מוצאת בי כוחות לנצח הכל
מותחת גבולות
עד לקצה היכולת, עד כלות
הייתי באה