סולו

כל מה שאני מבפנים קשור באיש הזה. לפעמים מה שאני כן, לפעמים מה שהחלטתי שאני לא, כקונטרה - אבל כך או כך, כל המפה הפנימית שלי קשורה בסולו.

קצת לפני שהייתי בת עשרים הוא גילה אותי. כולם אמרו לו שעם קול כמו שלי אין מצב לזמרת. 'שחקנית, אולי', אמר לו אושיק לוי, שהיה המפיק של הלהקה הצבאית שהייתי בה, 'אבל זמרת? ממש לא'.

אני משערת שזה רק חיזק אצלו עוד יותר את ה'אתם תראו כבר' שהיה טבוע בו באופן טבעי.

ידענו אש, ידענו רעם, ואהבה בת עשרים ואת הילדה הכי מהממת בעולם שהיא היום בת 14. הערב, בערב המונולוגים של סוף הסמסטר במגמת התיאטרון בבית הספר לאמנויות - קמפוס אריסון היא העלתה מונולוג שכתבה עליך, סוצ'. זאת הדרך המופלאה שלה להתמודד עם הדברים.

בגיל ארבעים ושלוש יצאתי לדרך חדשה, אבל אף פעם לא באמת נפרדתי, רק שיניתי מיקום. כי כל מה שאני מבפנים נבנה בתגובה למה שהאיש הזה נטע בי. עברו תשעה חודשים כבר, אני חושבת, מאז האבל הכי גדול שהכרתי בחיים שלי, ואני רחוקה מלהתגבר על זה. שלושה ימים אחרי שהוא עבר למקום אחר (אני לא מסוגלת להגיד את המילה הזאת), פתחתי לו עמוד פייסבוק נסתר, וחשבתי לעצמי שבהמשך אני אבין מה אני רוצה לעשות בו. אני עדיין חושבת. אבל הוא כאן.

את התמונה אין לי מושג מי צילם, אבל לפי הבגדים זה בטח אזור 91, התקופה שבה ערוץ 1 היה העריץ האחד, וכל במאי הרשה לעצמו לקבוע עבורי מה כן ללבוש ומה לא, כי אני עדיין זוכרת את המריבה על הבגד. במאחורה של התמונה כתוב בכתב יד שאני לא מכירה: "טל גורדון יחד עם המנהל האישי והנגנים בוחנים את תוצאות ההקלטה לזהו זה".