חיפוש

#מתנה

בחודשים האחרונים התחלתי לתת לעצמי מתנה: לקום בבוקר ולהתחיל את היום עם כמה עמודים מספר. במקרה שלי זה בדרך כלל כמה ספרים שונים (פיזור קשב?) הפעם יש פה את "בעקבות הזמן האבוד" שקראתי לפני שנים אבל כדי לקרוא את הכרך הרביעי שקניתי לאחרונה אני חייבת לחזור ולקרוא את השלושה הראשונים מהתחלה, והוא מתאים לימים שבהם אני קמה עם ריכוז רוחבי. בימים של מקצב קל יותר אני פותחת את "חנות הספרים של שבורי הלב" שהילדה קנתה פעם לסבתא כמתנה ונעים לי להעביר איתו את הזמן.


זה התחיל מהשנייה שלמדתי לקרוא, בערך בגיל ארבע וחצי. גחמה של הורים בוהמיינים בשנות השבעים בתל אביב שעזרה לי לעבור ילדות די בודדה. הייתי ילדה שלא מצליחה להבין את הקודים של עולם הילדים. לא ידעתי מה צריך להסתיר ומה מותר לגלות, לא היה לי את "הדיבור הנכון" ובטח שלא את הבגדים הנכונים. "עם מבוגרים היא מסתדרת נפלא", אמרו עליי. לימים למדתי שזה אפיון די מוכר של ילדים בכורים.


כל עוד היה לי שיער ארוך זה עוד עבר בשקט, יחסית. את העולם שלי מילאתי בספרים שקראתי, בבית הייתה לי אחותי הקטנה שזה כבר עולם משותף בפני עצמו עם חוקים אחרים לגמרי מחוקי חברת הילדים, והספרים העבירו אותי מזמן לזמן, מרחפת בתוך עולמות שהפכו קיימים לגמרי.


הרגע הזה שבו אבא הכריח אותי להסתפר - אמא טוענת שהוא התעקש על כך בגלל מכת הכינים, אבל כל מה שאני זוכרת זה שהוא לא מדבר איתי שלושה ימים ואמא מפצירה בו לענות לי כשהוא מורח בתנועות עגולות את קצף הגילוח על פניו מול המראה הקטנה בהול – הצטרף בדיוק לתקופה שבה התחלתי להשמין, ואם כל זה לא הספיק, הראייה שלי התחילה להתרופף ועל פניי העגולות עלו משקפיים שלא עשו איתן חסד.


מכת המוות הסופית הייתה לעבור ככה לשנה בקיבוץ, ולהשלים את הגלות הסופית מעולם הילדים לתוך העולמות שנפתחו רק בעבורי בספרים.


בקיבוץ זה הגיע לשיא שבו הייתי הולכת לספרייה, לוקחת ספר, קוראת אותו בדרך, בשבילי קיבוץ מעברות היפים, ועוד באותו יום חוזרת לקחת ספר נוסף כי את הראשון כבר סיימתי.


המנהג הזה של ללכת ברחוב כשאפי תקוע בתוך ספר הפך לשריון מגן וחזק מפני המתרחש בעולם שבחוץ, ונשאר איתי גם היום.


עם הגיל, הצלחתי כבר להבין יותר ויותר קודים חברתיים, והגיל הביולוגי שלי, בואו נודה, כבר התחיל להתאים לגיל הפנימי. כשכבר לא היה לי זמן לקרוא ספרים, בכלל בכלל, הבנתי שהמהפך הושלם.


אבל עכשיו אני זקוקה לזה שוב יותר מתמיד. לעולם המקביל שאני חיה בו, להאטה בקריאה כשאני מרגישה שהדפים הולכים ואוזלים וצד שמאל שלו הולך ונהיה דק בידי. לידיעה שיש לי עוד משהו חוץ מכל הקורונה, הריב עם חבר שלי, הכסף, המכוניות שעושות רעש מטורף ברחוב, השירים החדשים שפחות מספרים לי על עצמי. יש עוד עולם, ולא אחד כזה אלא מיליונים. והם רק מחכים לי.


שיהיה לנו בוקר טוב.


פוסטים אחרונים

הצג הכול
להירשם, לשאול, בקיצור - צרו קשר
כל הזכויות שמורות לטל גורדון 2018