יש סדנאות שהן הומוגניות בבסיסן, כמו אלה שאני מעבירה בבית ספר רימון. שם כל המשתתפים באים ממקום דומה, כולם יוצרים שגם כותבים וגם מלחינים, והמיקוד ברור מתחילת הדרך. ויש את הסדנאות הנוספות שבהן משתתפים אנשים ממקומות שונים בחיים, וכמעט תמיד אנחנו מתחילים את הסדנה כשכל אחד שואל את עצמו מה הולך לחבר בין האנשים הכל כך שונים האלה.
כמעט תמיד התשובה מסתדרת במקום במפגש הרביעי כשאנחנו הופכים לקבוצה שמה שמאחד אותה זה שכולם נותנים אחד לשני , ולי, כרטיס כניסה למקומות הכי מהותיים בנשמה שלהם. לליבה.
זה מה שקרה במפגש של היום, שהוא מהמפגשים שאחריהם אני מרגישה שאני הולכת מעל האדמה. לפחות מטר מעל האדמה. משאירה את הבית בבלגן מטורף, כדי לקום בבוקר ולראות את העדות לערב המענג שעברנו יום קודם. ככה זה גם עכשיו.
(בתמונות, שילוב של סדנה פרונטלית עם שתי משתתפות זום. הקורונה הפכה אותי ענקית טכנולוגיה...)
Comments