חיפוש

#משהו חסר לי



כשלולי הייתה קטנה היה לה קטע של לעצור פתאום באמצע משהו לא קשור, ולהגיד, 'משהו חסר לי. אני לא יודעת מה, אבל משהו חסר לי'. זה היה מדהים לשמוע את זה מילדה בת ארבע. מרשים. כולם התעלפו בהתאם.


עם השנים הבנתי כמה היא צדקה. גם לי יש תקופות שבהן הכל כאילו אותו דבר, אני עושה את מה שצריך לעשות, מתפרנסת, מגדלת, מסדרת את הבית, כאילו יש הכל – אבל אז פתאום תחושה שמשהו חסר לי. שאני מאבדת איזה מרכז פנימי ונסחפת עם החיים כמו עם רוחות, לכל הכיוונים, בלי להבין מה המוקד שלי. ואז זה מתחיל אצלי תהליך דכאוני קליל, שכרוך במחשבות וניתוחים ומין משיכה אל הלמטה. אני שונאת את התהליך הזה.


ואז אני מתחילה פתאום לעשות סולמות בפסנתר.

זה לא קל לי, כי זה להיות בכיתה א'. אני מנגנת פסנתר בצורה הכי בסיסית שיש. אני לא 'יודעת' לנגן בפסנתר. למדתי קצת, לא פיתחתי את זה מספיק, ולגעת בפסנתר זה לחזור כל פעם לנקודת ההתחלה ולהתמודד עם הלא יודעת הזה. ולי, כמו ללא מעט אנשים, יש את הצורך לגעת במשהו ולהיות בו ישר בכיתה יב' כדי ליהנות ממנו. מאד קשה לי לעבור את השלבים עד שאני באמת אדע.


לרוב זה גורם לי להסתובב סביב הפסנתר שנה, לנגב לו את האבק מהקלידים, לחשוב על מה שאני רוצה ללמוד לעשות בו, אבל לא לגעת בו. ולפעמים, כמו בימים האחרונים, זה גורם לי לשבת ולעשות את הסולמות האלה, של כיתה א', לאט, בסבלנות (יחסית), ולקבל את חוסר הידיעה שלי.


בימים הברוכים האלה אני מבינה כמה 'עבודה שחורה' מרפאה. פתאום משהו לא חסר לי. משהו נדבק לי בנשמה. ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו צריכים את הדבר הזה. המשהו הקטן הזה שאנחנו עושים בשביל עצמנו, לא בשביל 'משהו', לא בשביל העולם החיצון. משהו שהוא רק בשביל עצמי. זה מדביק את הנפש, ומשלים את הדבר הזה שאני משערת שאם הוא חסר לי, הוא חסר גם לאחרים.


לי זה גורם להתחיל את השבוע הנוכחי עם מעט יותר שקט בנשמה. אינשאללה זה ייתן השראה פה גם לעוד אנשים למצוא את הדבר הקטן הזה שבינם לבין עצמם, ולהתחיל טוב את יום ראשון.



פוסטים אחרונים

הצג הכול