חיפוש

#לוותר על הצלב

בסדנה השנייה שעשיתי בחיים שלי, לפני כאחת עשרה שנים, מאד התרגשנו זה מזה, המשתתפים ואני. הכל היה בתהליך חדש של גילוי, גם עבורם וגם עבורי, ואחרי שסיימנו את 13 מפגשי הסדנה 'הרשמיים', הציעו המשתתפים שנמשיך וניפגש על בסיס חברי, אחת לחודש, והפעם גם אני אשתתף כאחת המשתתפים. לא עוד המורה.


למרות שעיקר הסדנה הוא ללמד את המשתתפים להשתחרר מהצורך להצטיין, לי עצמי היה קשה ללמוד את זה. איך שלא אסובב את זה, בתור מי שהייתה המורה עד המפגש הקודם, יהיה לי קשה להביא טקסט שהוא פחות ממצוין.

אז בחודש הראשון מצאתי תירוץ טוב כלשהו שאפשר לי להגיע בלי 'שיעורי בית'. במפגש השני הבאתי תירוץ נוסף. בשלישי הודיעו לי המשתתפים שעם כל הכבוד, נגמרו התירוצים, ואם לא אבוא למפגש הבא עם שיעורי הבית, אני מודחת.


אתם זוכרים את שיר המכתב שכתבנו בסדנה בשיעור הרביעי? שאל אסף. אז הפעם, תכתבו בבקשה טקסט מכתב בשם זה שכתבתם אליו אתם באותו שיעור. מצוין, הרעתי. אני לא כתבתי שיר מכתב. את כן כתבת, ענה לי אסף. את זוכרת את השיר שכתבת לאבא שלך? אז הפעם תכתבי בבקשה שיר מכתב מאבא שלך – לעצמך.


זה היה נבזי. עד אותו רגע הצלב על הגב שלי היה שאני 'מקרה אבא'. זה מה שהגדיר אותי, זה מה שהכתיב לי ביוגרפיה שבושה לבזבז אותה על כל מקצוע 'רגיל' ותענוג לקבל אותה אם את זמרת או שחקנית, ועכשיו, איך לעזאזל אני אמצא בתוכי את המקום שמאפשר לי 'לייצג' את אבא שלי בשיר?


אין לך ברירה, אמר לי אסף. בלי השיר הזה את לא יכולה להשתתף במפגש הבא של הסדנה. אז לא הייתה לי ברירה. התחלתי לחפש רסיסים של זיכרונות. זכרתי את זר הפרחים הענק שהגיע איפה שהוא במהלך חמש עשרה השנים שבהן לא דיברנו, אבא שלי ואני. על הפתק היה כתוב, 'אוהב אותך למרות הכל, אבא'. למרות הכל??? אתה פאקינג אבא שלי! איזה למרות הכל יש כאן??


נזכרתי בלילות שבהם הוקסמתי מהבוהמייניות שלו. אמא, הדמות האימהית הקלאסית, דרשה בשמונה שאלך לישון, אבל אבא אפשר לי לשבת לידו עד השעות הקטנות ולקשקש, בעיקר להקשיב, אני מודה, כי התפקיד העיקרי שלי מול אבא היה לשמש כקהל המעריץ שלו, ובכל זאת, אני הייתי שם, השעה הייתה מאוחרת, ואבא הרשה לי.


נזכרתי איך היו מראים לאורחים 'איך טליקה בוכה' כשאבא שר ומנגן את 'אם אני אני בוכה, זה לא אומר שרע לי', ואז איך מרגיעים אותי עם 'הבובה זהבה', ובניגוד גמור לרצוני, הרסיסים התחברו לכדי טקסט שאחריו נותרתי עם ריק גדול. לא עוד 'מקרה אבא', הגב שלי ריק מצלבים, אבל פנוי להתמלא בתוכן אחר ובזהות שקשורה בי. לא כזו שמגדירה אותי דרך אבא שלי.


והנה הדיאלוג בין שני השירים:



"כשתמות" // מילים טל גורדון, לחן רועי ירקוני


כשתמות אני אתחיל להכיר אותך

בלי פחד שתרצה להתקרב אלי

יהיו רגעים שבהם אני אוהב אותך

אולי אני אבכה

תמונות ילדות מידי פעם יחזרו אלי

ולא רק התמונות הרעות

אני אוכל כבר לספר עליך משהו טוב

ואני לא אתגעגע


אני אפתח את הספרים שקנית לי

שירים שקראת לי לפני שידעתי לדבר

ואקריא אותם לילד שיהיה לי

וכשהוא יגדל אני אדע שהוא זוכר


כשתמות אני אוכל לחבק אותך

ולבכות על מה שלא יכול היה להיות

ולהצליח סוף סוף לקבל אותך

כמו שאתה, בלי טענות

ואולי אני אקרא שירים שכתבת לי

בלי החיוך הציני ששמור לי בשבילך

ואז אני אהיה עצובה

ושוב אעיז להרגיש אליך אהבה


אני אפתח את הספרים שקנית לי

שירים שקראת לי לפני שידעתי לדבר

ואקריא אותם לילד שיהיה לי

וכשהוא יגדל אני אדע שהוא זוכר






"שתים עשרה בלילה"


שתים עשרה בלילה

אני שומע את השכנה

מדשדשת אל המטבח

כמו בכל לילה באותה השעה

ואני מוזג לעצמי עוד כוסית

מנסה לנגן לך שירים

שאהבת לשמוע לפני השינה,

את השיר של מירי אלוני

שתמיד גרם לך לבכות

ואז את הבובה זהבה

כדי שלא תלכי לישון עצובה


שתים עשרה בלילה

אני בולע את הרוק

מתאפק לא להתקשר

מחבק אותך מרחוק

מסתכל על התמונה שלך

תמיד אמרתי לכולם

" Ma fille est belle", הבת שלי יפה,

ואני מתפלל שאת בסדר

ושטוב לך בחיים הרחוקים שלך

ואני מקווה שאת שמחה


אז אני שואל עליך אנשים

בודק שאת בסדר

גם כשאת לא רואה

שתים עשרה בלילה

את זוכרת איך תמיד אהבת

להישאר איתי ערה?


ואני יודע שאת כועסת

ושאת עושה את זה בכוונה

או שאת נורא רוצה לפגוע בי

או שאת עדיין לא מבינה

אז אני שותק ובולע

אבל הלב שלי נקרע

כשאני אומר לך שאני אוהב אותך

ואת תמיד עונה 'תודה'


שתים עשרה בלילה

גם היום כמו בכל שנה

אני מרים לכבודך כוסית

יום הולדת שמח, ילדה




פוסטים אחרונים

הצג הכול