הייתי אמורה להיות שמחה בנסיעה הזאת הביתה מירושלים לתל אביב. חצי שעה קודם התרגשתי מול השבט היפהפה הזה של אנשים צעירים שלא מפסיקים לתופף ולשיר ולרקוד ולהאמין במשך שעות ארוכות, בלי להתייאש. סופסופ גדל פה דור חלומות שלא מוכן לאכול בולשיט, והחוויה שהוא מביא דומה לוודסטוק באיחור של שישים שנה. אפשר לחיות עם זה.

הייתי אמורה לחזור שמחה הביתה אפילו שהרגשתי את חילופי הדורות וידעתי שאני כבר יותר בקהל מאשר באמצע. הפעם לא הרגשתי את התדר שסוחב אותי פנימה, למרכז המעגל, להשתלב בתנועה ולרקוד עם השבט. 'רואים שזה כבר המופע שלהם' אמר לי מאיר, וראו.
אז היינו קצת יותר בצד, מאמינים לא פחות מהם במטרה שבגללה כולנו פה.
הייתי אמורה לחזור נרגשת הביתה גם בגלל השלטים האישיים שהם כתבו, שלטים שסיפרו את הסיפור שלהם, קודם כל בשפה. "הסערה שלפני השקט", "מגיע לנו טוב יותר", "שוטר, אם אפשר לא להשפריץ עליי, אני פשוט בדיוק יצאתי מקשר", "אין כוח שמסוגל לעצור אמת שזמנה הגיע", "ערה", "אני פה כי אני מאמינה", "הגברים נכשלו, תנו לנשים לנהל", "אנחנו לא נחמדים", "תקווה", "תם עידן השנאה", "גם לתימנים נמאס מביבי", וזה שנגע בי וריגש אותי יותר מכולם, "אנחנו האנשים להם חיכינו".
הייתי אמורה לחזור ערה הביתה אחרי שראיתי ספיידרמנים מסתובבים, ופינגווינים רוקדים, נערות שעולות על מזרקות ומרימות את הציבור כמו ז'אן דארק בלי שום חסמים, אנשים של חופש במסכות ותחפושות, אנשים בכיסאות גלגלים, נערה עם קביים, שתי מיטות עיסוי שנפתחו בצד המתחם, וכולם רוקדים ומתופפים ושרים שעות, ילדים יפים שמחלקים פרחים לשוטרים והאור לא יורד להם מהעיניים והם לא מתייאשים, שעות, ומולנו בגדול מצגת שלא מפסיקה להגיד "מה אנחנו דורשים": שתי קדנציות// הצהרות הון לכל הפוליטיקאים// ממשלה עם 12 שרים// חובת התפטרות עם כתב אישום// בריאות, חינוך ורווחה בראש סדר העדיפויות.
הייתי אמורה להיות שמחה אחרי שהתרגשתי כל כך מהאנרגיה המחייכת של האנשים הצעירים והיפים האלה, שבלי מנהיג אחד שמוביל מעל כולם פשוט יודעים מתי צריך עכשיו לשבת כגוש אחד גדול כדי לא לתת לשוטרים להיכנס בהם, ומתי צריך לקום ולהתחיל לצעוד למקום מסוים מול מלון פרימה המלכים, ואיכשהו הם גם יודעים בדיוק מתי לצעוד בחזרה למרכז כיכר פריז וכולם עושים את זה כי ברור שזה מה שעושים.
התרגשתי כל כך מהחלום שהם הציתו מחדש שם, ומכך שהם, אכן, האנשים להם חיכינו, ועכשיו אולי, אולי אולי אולי, יגיע השינוי.
הייתי צריכה להיות שמחה. אבל כשנכנסתי בחזרה לאוטו, אחרי חצי שעה של התברברויות בסיבובים כדי למצוא אותו, המחשבה הראשונית שלי שהייתה: סופסופ אנחנו מחזירים לעצמנו את המדינה אחרי שגנבו לנו אותה, המשיכה וגלשה, לצערי, ל- ולוקחים אותה עוד פעם מחצי אחר של העם.
אני לא אוהבת לחשוב כמו 'עם'. 'אני' זה נכון לגמרי בשבילי. זה אישי. אבל יש רגעים שאי אפשר כבר לא לראות שהאני הוא חלק מאיזה אנחנו. ועם תשעה באב ברקע, והמחשבות על הפעמיים הקודמות בהן איבדנו את המקום הזה בגלל פילוג שהפך אותנו מעם אחד לשני חלקים מנוגדים של עם – התחילה תחושה מאד מאד מסוכנת ועצובה להשתלט על השמחה שהייתי אמורה לשמוח, ואיימה לכבות אותה.
פתאום ההבנה הזו שבכל פעם כשחצי עם ישיג את מה שהוא חולם עליו, חצי אחר יתאבל וירגיש שגנבו לו את המדינה, הפכה אותי מאד עצובה ועם זה חזרתי לתל אביב.
אני זוכרת שהייתי פעם באיזה סיור לאמנים במרכז רבין, ופתאום זה הכה אותי: החטא הקדמון, כשראיתי מול העיניים את הנרטיב שמשרטטים הגנרלים האמיצים, ואז הגנרלים היהירים ואז הגנרלים הזחוחים, את הדי די טי על הילדים במעברות מפחד הגזזת, את הפנתרים השחורים, את גולדה, את המוזיקה שנחבאה בגטאות ישראליים עשרות שנים, ואת ספרי הילדים הקאנוניים שלנו, 'אורי', 'אליפים', שבהם ברור לגמרי מי בעלות הבית ומי הן עוזרות הבית. את כל החטאים שהביאו אותנו לכך שחצי מהעם שחי פה השביע את ילדיהם, שבעה דורות קדימה, 'אל תשכחו ולעולם אל תסלחו על מה שעשו לנו'. ובצדק. כי עשו להם.

ואם יש לי חברים שיודעים שיום אחד הם יירשו מאמא שלהם דירה במרכז תל אביב, החברה שלי מלוד בחיים לא תירש מהמשפחה שלה שום דירה בשום תל אביב, וזה קשור לחטא הזה. ואתה לא יודע איך יוצאים מהפלונטר הזה.
המורה שלי לספרות אמרה פעם, אם אני זוכרת נכון, שטרגדיה היא מצב שבו שני צדדים אוחזים בעמדות הפוכות, ושניהם צודקים. ואני לא יודעת איזה גורם בלתי ידוע יצליח אי פעם לאחד את כל החלקים האלה הכל כך מנוגדים שחיים במקום הזה. אז זה מחזיר אותך לג'ורג' אורוול ול'מלחמה היא שלום', "1984". ואתה שוב צריך איזו מלחמה חיצונית ענקית כדי שכל החלקים המפולגים של המדינה הזאת יתאחדו. וזה נורא נורא עצוב שאתה כל הזמן מתחזק את הפלונטר ומנציח אותו, גם אחרי שלושה וארבעה דורות קדימה, כשהוא כבר כביכול לא רלבנטי. והנה חזרנו ל'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'.
אז הייתי אמורה לחזור הכי שמחה ומלאת תקווה בעולם בנסיעה הזו מירושלים לתל אביב, וסליחה שאני הורסת קצת את המסיבה לי ואולי גם למי שקורא את זה, כשאני מדברת על האפטר פארטי, אבל ההרגל המגונה הזה לראות יותר מחלק אחד של התמונה זה חרא של הרגל. הוא דופק את כל הסיפוק שיש למי שמסוגל להרגיש צודק והוא דפק לי לגמרי את הנסיעה חזרה הביתה.
Comments