top of page
חיפוש

דברים שלמדתי מהטעויות של עצמי(והיו הרבה כאלה, תודה לאל, אז למדתי לא מעט...)



קורה שאני יושבת מול חברה, היא בעיצומו של משבר, היא שופכת את הלב, דמעות נקוות לה בקצה העין, אנחנו בסיטואציה שנדרשת בה רגישות, ופתאום עובר לי בראש משפט מגניב שאני חייבת לכתוב כדי לזכור אותו במדויק. האופציה הראשונה היא להתנהג כמו בהמה, להגיד לה, 'חכי רגע עם הדמעות, אני חייבת לכתוב משהו'...


וזאת האופציה המומלצת. כי באופציה השנייה אני אמשיך להקשיב לה בחצי מוח, ואנסה, בחצי השני של המוח, לשנן את המשפט המגניב שעבר לי בראש, אבל אז כשאני אתפנה לכתוב אותו, זה כבר לא אותו משפט. ה'מה' שלו נשאר אותו דבר, אבל משהו ב'איך' שהמילים התיישבו אחת ליד השנייה ברגע שהוא צץ לי בראש באופן טבעי, משהו במוזיקה של המחשבה, כמו ברגע הראשון שבו חשבתי אותה, כבר לא מדויק והמשפט שלי איבד את העוצמה הראשונית שהייתה לו.


אני חושבת ששם נמצא ה'אני' שלנו. במוזיקה של המחשבות שלנו. לא בתוכן. כי מבחינת התוכן, גם אם לא נעים לנו לחשוב על זה, תכלס כתבו כבר על הכל. אנחנו לא מחדשים תוכן. אבל אף אחד לא כתב את זה כמוני, או כמוך. וה'כמוך' הזה הוא היתרון היחסי של כל אחד מאתנו. הוא ה-DNA הפרטי שלנו. וכמו שלכל אחד ממליארדי האנשים בעולם יש DNA פרטי משלו, קוד גנטי שמאפיין רק אותו, ככה לכל אחד מאתנו יש סאונד פרטי משלו שמאפיין אותו.

לפעמים, זה בדיוק הנכס הדבר הראשון שהולך לנו לאיבוד בדרך אל הנייר, כי יש לנו נטייה 'להתלבש' לכבוד הנייר ולנסות לכתוב כמו שנדמה לנו שאמורים לכתוב שיר. ואז, גם אם נישאר עם שיר טוב, הוא עלול להיות חסר זהות ודומה לאלפי שירים טובים שנכתבו לפניו.


הזהות הזו, ה'אני' הזה, הלדבר בקול שלנו, זה הדבר הראשון שאנחנו מתאמנים עליו כשאנחנו מתחילים את הסדנה. ולפעמים הרבה יותר פשוט להגיע אליו מאשר לחפש אותו. לרוב כדי למצוא צריך להרפות, לא להתאמץ. אבל הכי קשה זה להרפות. בכל פעם מחדש אני מגלה, גם על עצמי וגם בסדנאות שלי, שלרוב יותר קל להתאמץ לכתוב טוב מאשר להרפות מהתוצאה ופשוט לכתוב.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments

Couldn’t Load Comments
It looks like there was a technical problem. Try reconnecting or refreshing the page.
bottom of page