מסכות - השירים

היסוסים טורפים את נשמתי

חלומות של פחד בשנתי

מתפתלת בין אורות רכים

כשאתה סובל מסיוטים

 

אנשים זזים, דמויות שחורות

מטילות צללים על הקירות

אפורה, כמעט חסרת צבעים

מסיכה של קור על הפנים

 

רוצה לברוח, אי אפשר לקום

הכל נראה עדיף משעמום

זה לא החשק, קח, תבוא, תלך

אני יודעת רק שוכחת איך

 

העשן עובר מיד ליד

זה כמעט עוזר לשים בצד

מתפזרת בין המחשבות

ונופלת בנחיתות רכות

 

לא לשמוע, לא רוצה לראות

לא לדעת, לא רוצה לטעות

כמו הולכת, כמו עושה סימן

ועדיין רק מושכת זמן

כמו שתיקה בסוף היום
השקט ברחובות, בלילה
כמו פותחים את הקשרים
עונים על שאלות, בלחש
כמו שיורד גשם

כמו ימים של שִכחה
שיכור מעיר קרה, בורח
כמו הפחד להכיר
הקושי לאהוב, לסלוח
כמו שיורד גשם

מבטים עפים כמו להקות שחפים כמו
אין יותר סיבות טובות
הכל אותו דבר נשאר
ועוד אמרתי לאהוב
ועוד להיות קרוב יותר, עד קצה הסוף
כאילו שום דבר לא זז

כמו אתה מבין סדינים
הלילה בלי מילים, לגעת
כמו מבט אל הראי
בדרך אל עצמי

הנהר זורם בכוח, סוער, שורף הכל

כמו סכין חדה, פוצעת, עד זוב דם לתוך החול

כמו רעב שלא פוגע, חודר, שקט וריקני

כך אתה כמעט נוגע בטעם האמיתי

 

זה הלב רועד מפחד, הוא אף פעם לא ילמד

החלום חושש לגעת והוא אף פעם לא יגע 

זה האיש שלא יבוא עוד, לא יוכל, הוא לא יוכל יותר לתת

הנשמה כבר לא יודעת איך לחיות עם הכאב

 

כשהדרך לא נגמרת והלילה כה בודד

ונראה שלא תדע עוד את כוח האמת

אז תראה, בסוף החושך, עמוק עמוק מתוך הקור

מתחבא ניצוץ של יופי שלא יפסיק לגדול

הולכים בדרך כולם

בלי שאלות

על הכביש הרטוב

כך, בעיניים ריקות

שורות שורות

אל תוך האינסוף

 

שֵם, מספר על הגב

הוא מחניק מבט

הורג מילים

יושב בלי הבעה

יושב כותב

קורות חיים

 

כך בין אור לחום

פעם כן, פעם לא

פוחד או לא רוצה לטעות

התחיל או רק נגמר

משהו ודאי נשאר

מכל הזמן המפוזר

 

זוג ידיים זרות

בחושך נשלח

אל צווארו

פורץ מבין השורות

קופץ בכוח

מעל קירות

 

כך, בין אור לחום

פעם כן, פעם לא

פוחד או לא רוצה לטעות

התחיל או רק נגמר

משהו ודאי נשאר

מכל הזמן המפוזר

איש זר בא לעיר,

איש זר לעיר זרה.

יש בעיניו מבט זהיר,

הוא חוגר חגורה שחורה.

ברכבתחתית בלתי נראית

הוא מגיע לחדר סגור.

עוד מעט הוא יתחילאותת,

ואז יהיה הכל ברור.

שני מכשירי-טלפון בחדרו

משמיעים אנחה רחוקה מאד.

אבל הוא מעשן את סיגרו

ומשקיף סביבו בעיניים דומות

לאלה של זר אחר, קודם,

שבא גם הוא לעיר זרה,

והמון צודק, המון זועם,

בו ביום אותו לגזרים קרע.

עכשיו הוא יוצא אל מרפסתו

ומחזיק בידו להביור חדיש. 

החושך ניצב לצידו ואיתו,

כי זהו חושך גאה ורגיש.

אבל ההמון שממול מואר,

וזהו אור חסרגישות.

ורק להביור בודד לכיכר

מטיל אש קרה, באדישות.

איש קר בא לעיר,

איש קר לעיר קרה.

יש בעיניו מבט מהיר,

והוא לגזרים לא יקרע.

הוא יפנה את מרפסתו

בצעד רונן, מרצונו הטוב.

החושך יהיה לצדו ואיתו,

בעת שפגיון בעצמו יתחוב.

ואז ההמון הצודק, הזועם, 

יפנה לאיטו את הכיכר – 

ולכן גם כותב-התסריט יתעלם

מן הרגע המר והנמהר

ויאמר לעצמו, שעיר זרה

עשויה להפך עוד לעיר מוכרה,

אמרק מצליחים איכשהו לצאת

מתוך בניניה חי או מת.

בורח מספיקות

עוצם את המבט

אתה כל כך נעים

אף פעם לא נפגע

מיישר את החבל לאט

הולך בין טיפות בטוחות

ורק פוחד לשאול

מה יהיה כאן

 

תלך על חבל דק

תברח מהקצוות

נותן לזמן לעבור

מפסיק לראות

מנגב זיעה קרה

שורף סודות קשים

ורק פוחד לשאול

מה יהיה כאן כשיכבו את האור

 

זה כוח ההרגל

זה עוד יום שעובר

כבר אי אפשר לראות

אם יש דבר אחר

זוחל, עובר ליד

משאיר סימן חיוור

ורק פוחד לשאול

מה יהיה כאן כשיכבו את האור

אור ליום ועוד יום

כמו אותו המקום

שני צדדים לכל סיפור

מה מותר, מה אסור

אור ליום ועוד יום

חולף כחץ עד שייפול

חדר ריק עומד מוכן

פתח אל עולם ישן

 

ואתה מתוך חלום

אל הבוקר שפתאום

מתגנב לתוך היום

מתגנב לתוך היום

 

אור ליום ועוד יום

שוב אותו המקום

עד לסוף הסיפור

אין מותר, אין אסור

אור ליום ועוד יום

עוד מבט לאחור

אם באמת הכל זמני

מי אתה, מי אני

 

ואתה מתוך חלום

אל הבוקר שפתאום

מתגנב לתוך היום

מתגנב לתוך היום

פורשת ת'קלפים על השולחן

ומגלה עתידות

העיניים מתערפלות

והדמיון מצייר תמונות

אשליה מכוונת בכוח הרצון

אני עוברת בין שקרים ואורות ניאון

 

הולכת לקראתך חסרת הגנה, 

לא יודעת לאן.

היא מרתקת, הסכנה

מאחור נעצר הזמן

שִכחה מאוחרת וחוש לא זהיר

זה רק אתה ואני בכל העיר.

 

וכך, אתה ואני בעיניים

מרמה את עצמי

וכך אתה, וכך אני בעיניים

מרמה את עצמי

 

רוקדים כמו בוואלס וינאי

מתפתים לקולות

בשעה אחת צבעים משתנים, 

פנים אחרות

רגעים מפתים, דקות אחדות

אתה פותח פתח צר ומשאיר סודות

 

וכך, אתה ואני בעיניים

מרמה את עצמי

וכך אתה, וכך אני בעיניים

מרמה את עצמי

עד שיקרה כאן משהו גדול

אל תספר לי, ראיתי הכל

ימיך כמים – מים עומדים

 

יום שמגיע, יום שעובר

אותם הצבעים פחות או יותר

ימיך כמים, מים עומדים

 

אוניות, אלפי שעות, חוצות ימים ובאות לכאן

בעיניים עצומות שותה גלים וממריאה איתן

 

לא מחפש כי אין הפתעות

חושב שגילית את כל הסודות

ימיך כמים, מים עומדים

 

אל תבזבז את הזמן שנשאר

עובר את היום וסוגר תמחר

ימיך כמים, מים עומדים

 

אוניות, אלפי שעות, חוצות ימים ובאות לכאן

בעיניים עצומות שותה גלים וממריאה איתן

בסוף נופלות המסיכות

והקמטים מסתירים הבעה

הזמן עובר, לא מרחם

הולך לאט נגדך

 

השחור והלבן מיטשטשים

חסין מהחיים, מעודף שמחה

עם כל יום שעובר אתה מודד את המרחק

בין הרצפה לבינך

 

וזמן משחק משחק

זה חסר מנוחה, זה הולך ונשחק

זמן משחק משחק

זה חסר מנוחה, משחק ונכנע

 

ולא מבין, אתה מביט בו ורואה

את השנים עולות אבק, את השיבה

ורק פיסות של זיכרון אולי יסכימו לספר

שהיה מה שהיה

 

וזמן משחק משחק

זה חסר מנוחה, משחק ונשחק

זמן משחק משחק

זה חסר מנוחה, משחק ונכנע

שומעת מרחוק, דלת המכונית

האור עוד לא עלה, את כבר מבינה

שהוא הלך והוא יחזור

וכמו תמיד נשארת פה

 

עכשיו הוא שוב הולך ברחובות

עכשיו הוא שוב בורח מעצמו

מותיר אותך קרה

ואדישה

 

וכמו תמיד יושבת במקומך

ומחכה שהוא יבוא, שורפת את עצמך

קרועה לחתיכות, עכשיו לבדך

מודדת את הזמן

 

וכשתראי אותו חוזר, פושט את מכנסיו

מוכן ומזומן לדחוף אותך אליו

את תתני לו לעשות בך כרצונו

ועינייך עצומות.

​

שותקת כשהוא קם, נשארת מאחור

נותנת לשתיקות ולזמן לעבור

להישטף אל הכיור

בזרם דק

 

שומעת מרחוק, דלת המכונית

האור עוד לא עלה, מנוע קר נדלק

עוד מעט עולה עוד יום

בלי שום סיבה